בעשור וחצי האחרון עלו מחירי הדיור בישראל בחדות, והתנועה של משפחות אל יישובי הפריפריה הפכה למגמה מרכזית. אצל האוכלוסייה החרדית יש למעבר הזה משמעות נוספת: מדובר בציבור שגודל המשפחה בו גדול במיוחד, שהתלות שלו במוסדות קהילה ובשירותים בטווח הליכה גבוהה, וששיעור ניכר ממנו מתרכז בשתי ערים שבהן הדיור יקר במיוחד. כשמשפחה חרדית עוברת לעיר מרוחקת או לשכונה חדשה, היומיום שלה משתנה: ההגעה לעבודה, ללימודים, לקניות ולביקורי קרובים דורשת פתרונות אחרים, והרכב הפרטי הופך לעתים לתשתית הכרחית.
מכאן נגזרת שאלה מעניינת: האם משק הבית החרדי בפריפריה שונה ממשק הבית החרדי במרכז, ולא רק בהכנסה ובהוצאה על דיור אלא גם בדפוסי הניידות ובמספר הילדים. במילים אחרות, האם המרחב שבו משפחה בוחרת לגור קשור גם להחלטות משפחתיות ודמוגרפיות, ואם כן, באילו מהן בעיקר.
הבחינה נשענת על סקרי הוצאות משק הבית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 2014 עד 2020, שבהם זוהו משקי בית חרדיים לפי הגדרה עצמית ולא לפי מוסד הלימודים האחרון, בשילוב נתוני מרשם אוכלוסין שמאפשרים לעקוב אחר מי שעברו בין האזורים, ועם ניתוח רב משתני שמפקח על הכנסה, השכלה, תעסוקה, קצבאות ומאפייני אורח חיים. כך אפשר לבדוק אם ההבדלים בין האזורים נובעים ממאפייני המשפחות שעברו או מתנאי החיים עצמם.
