מה קורה כשילדה בת שש עשרה מוצאת את עצמה ממלאת תפקיד של הורה בבית? היא מטפלת באחים, נושאת בנטל רגשי של המבוגרים או לוקחת על עצמה משימות שלא נועדו לגילה. התופעה, המכונה פרנטיפיקציה, נחשבת לסוג של הזנחה, ויש לה פוטנציאל להשפיע על ההתפתחות, על הזהות ועל היחסים בין־אישיים. ובכל זאת, לא כל נערה חווה אותה כפגיעה. חלקן רואות בה דבר הוגן ואפילו מעצים.
המחקר בוחן את הקשר בין פרנטיפיקציה כפי שהנערות תופסות אותה לבין האופן שבו הן חוות את מערכת היחסים במשפחה. עד כמה הן מרגישות קרובות לאב ולאם? מי נתפס כבעל הכוח בבית? והאם התמונה משתנה עם הגיל? השאלות האלה נבחנות על רקע תאוריית המערכות המשפחתיות של מינוצ'ין, שלפיה גבולות ברורים בין הורים לילדים הם מרכיב מרכזי בבריאות המשפחה.
במחקר השתתפו 124 נערות מתבגרות מבתי ספר תיכוניים בשיראז שבאיראן, באזור שבו משפחות מתמודדות לעיתים קרובות עם גירושין והתמכרות. הנערות מילאו שאלון פרנטיפיקציה בן שלושה רכיבים: אינסטרומנטלי, רגשי והוגנות נתפסת. בנוסף, הן השתתפו במבחן סמלי ויזואלי שבו הציבו פסלוני עץ על לוח כדי לבטא קרבה וכוח במשפחה, גם במצב הקיים וגם במצב שהיו רוצות בו. הנתונים נאספו בתקופת מגפת הקורונה, ובני המשפחה נמצאו אז יחד בבית יותר מאי פעם, מה שמוסיף עניין להשוואה בין ציפיות לבין המציאות.
