בחברה החרדית בישראל מתחוללים בשני העשורים האחרונים שינויים שקשה להתעלם מהם. יותר ויותר נשים חרדיות לומדות במוסדות אקדמיים ויוצאות לעבוד מחוץ לקהילה. במקביל, הנתונים על אורח החיים בקהילה אינם מחמיאים: שיעורי ההשמנה גבוהים, הפעילות הגופנית נדירה, ורוב הנשים כלל אינן מתאמנות. ברקע עומדת אידאולוגיה שמעדיפה לימוד וצניעות על פני פולחן הגוף. מה קורה כשאישה מתוך העולם הזה נכנסת לשנתיים של לימודי חינוך גופני במכללה שאינה חרדית?
המחקר בוחן שאלה מעניינת במיוחד: האם הכשרה אקדמית כזאת משנה את מה שהנשים עושות בחיי היומיום, בצלחת ובתנועה, ואם כן, האם השינוי נעצר בהן עצמן או מגיע גם אל המשפחה ואל הקהילה? האם הבוגרות הופכות לסוכנות שינוי שמובילות אורח חיים בריא מבפנים?
החוקרים השוו בין 137 נשים חרדיות. חלקן בוגרות תוכנית ייעודית לתואר ראשון בחינוך גופני, שהוקמה ב-2017 בשתי מכללות להוראה, וחלקן נשים שהתמחו ב"פעילות בריאה" במסגרת סמינר בלבד. באמצעות שאלון שנבנה במיוחד נבדקו הרגלי תזונה ופעילות גופנית בשלוש רמות: הפרט, המשפחה והקהילה. בוגרות התוכנית נבדקו פעמיים, בתחילת הלימודים ובסופם. נבדק גם מה עלה בגורלן בשוק התעסוקה, ובאילו מוסדות הן מלמדות. התמונה שמצטיירת נוגעת לשאלות רחבות של בריאות הציבור, מגדר ומדיניות השכלה גבוהה.
