בשנות התשעים היו קלטות השמע והווידאו של תנועת התשובה חלק מנוף החיים של רבים בישראל. הן נמכרו בדוכנים בשווקים, חולקו בצמתים ובבתי כנסת, הונחו במקום קבוע ליד ספרי התפילה ועברו מיד ליד בין שכנים וקרובים. בעיני מאזינים רבים לא היה מדובר רק בדרשה אלא בערוץ מידע שמגיע מחוץ למערכת התקשורת הממוסדת ומגלה את מה שהיא מסתירה כביכול. מה קורה כאשר מפלגה פוליטית מזהה את העוצמה הזו ומבקשת להשתמש בה ברגע של משבר?
במרץ 1999, כשלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת, הורשע אריה דרעי, מנהיגה הפוליטי של ש"ס, בלקיחת שוחד ובהפרת אמונים. המפלגה, שהייתה מזוהה עמו לחלוטין, נותרה בלא מנהיג פוליטי ועם תדמית ציבורית קשה. תשובתה הגיעה בצורת קלטת שכותרתה "J'accuse!", שבה הציג דרעי את גרסתו לפרשה. השאלה שבמרכז הדיון אינה מה נאמר בקלטת, אלא מדוע נבחרה דווקא הקלטת, ומה המשמעות הפוליטית של הצורה הזו עצמה עבור הקהל שאליו פנתה.
הדיון נשען על עבודת שדה אתנוגרפית בקרב חרדים מזרחים בין 1999 ל-2003, שכללה תצפיות בעצרות ובדרשות של מטיפי תנועת התשובה, ראיונות עם פעילי המפלגה, מעקב אחר שיטות הקמפיין, וצפייה בבתי כנסת ובבתים פרטיים שבהם נצפתה הקלטת בקבוצות. מן המפגש בין המשפט הפלילי, הפוליטיקה העדתית ותרבות הקלטות עולה תמונה של זירת תקשורת שפעלה הרחק מאור הזרקורים של התקשורת המרכזית.
