כולנו מכירים את העובד שבטוח בעצמו יותר מכפי שהנתונים מצדיקים. בדרך כלל חושבים על ביטחון עצמי מופרז כעל תכונה שעולה לארגון ביוקר: החלטות נחפזות, סיכונים מיותרים, הערכה לא מדויקת של היכולת האישית. אבל בעבודת צוות יש לבעיה אחרת שם, והיא טרמפיזם. כאשר התפוקה מתחלקת שווה בשווה ואי אפשר לראות כמה כל אחד באמת השקיע, יש לכל חבר צוות תמריץ ברור להתאמץ פחות ולתת לאחרים לסחוב. ואולי, בדיוק בהקשר הזה, מי שמעריך את עצמו ביתר הוא בעצם נכס.
זו השאלה שבלב המחקר. אם יכולת ומאמץ מחזקים זה את זה, מי שמנפח את הערכתו העצמית חושב שהמאמץ שלו שווה יותר, ולכן משקיע יותר. ואם מאמצי חברי הצוות מחזקים זה את זה, אולי גם השותף שמזהה את הביטחון המופרז של עמיתו יגביר בתורו את מאמציו. שני ערוצים שונים לגמרי, ולא ברור מי מהם פועל במציאות ובאיזו עוצמה.
כדי לבדוק את זה נבנה ניסוי מעבדה עם מאות משתתפים. הביטחון העצמי שלהם לא נמדד אלא הוזז בכוונה, באמצעות חידון ידע כללי שהיה קל במיוחד לחלקם וקשה במיוחד לאחרים, מתוך הכרת הנטייה האנושית לדרג את עצמנו גבוה מדי במשימות קלות ונמוך מדי במשימות קשות. אחר כך שובצו המשתתפים לזוגות ועבדו יחד במטלה שבה התגמול תלוי ביכולת של כל אחד ובמאמץ של שניהם, כשכל אחד רואה את ההערכה העצמית של השותף אך לא את מספר הלחיצות שלו.
