כיצד אפשר להעריך פעילויות קידום בריאות מורכבות, ארוכות טווח, ומושתתות על שיתופי פעולה בין גורמים רבים, מבלי לכפות עליהן קריטריונים של "ראיות" שנועדו במקורם לרפואה קלינית? השאלה הזו מעסיקה מזה שנים חוקרים ואנשי מקצוע בתחום קידום הבריאות, שמתמודדים עם קושי בסיסי: איך יוצרים כלי הערכה שגם משקף את המורכבות החברתית של התחום, וגם מספק שפה משותפת ברורה לכל בעלי העניין המעורבים בתכנון, במימון ובביצוע של פרויקטים ותוכניות.
המאמר מתאר מקרה מבחן מרתק מתוך שווייץ, מדינה בעלת מבנה פדרלי מיוחד, ריבוי שפות וקנטונים, ומערכת בריאות מבוזרת, שבה נדרש כלי הערכה שיוכל לשמש בו זמנית מקצועני שדה, מתכננים ומעריכים ברמות שונות. כיצד גוף כמו "קידום הבריאות שווייץ" יצר בשיתוף עם מכונים אקדמיים מודל שמנסה לגשר בין הצורך בסטנדרטיזציה לבין הגמישות הנדרשת לפרויקטים מגוונים כל כך, ואיך תהליך כזה מתפתח בפועל, משלב הרעיון הראשוני ועד לאימוץ נרחב במערכת ההכשרה האקדמית ובקבלת ההחלטות הציבורית?
המאמר עוקב אחר תהליך פיתוח המודל השווייצי, ממקורות ההשראה שלו, דרך מבנהו הפנימי בן ארבע הרמות והשיטה שבה נבחנו והותאמו הקטגוריות שלו, ועד למיקומו בזיקה למודלים מקבילים שפותחו במדינות אחרות ובתחום ההערכה הכללי. הקריאה בו חושפת תמונה עשירה על האופן שבו כלים תיאורטיים נבנים בפרקטיקה, מתוך דיאלוג מתמשך בין תיאוריה, שדה ופוליטיקה מוסדית.
