למה מורה אחד נשאר בהוראה שנים רבות מתוך תחושת סיפוק עמוקה, בעוד עמיתו במסדרון השני שוקל לעזוב? האם התשובה טמונה כבר ברגע שבו בחר המורה במקצוע מלכתחילה? שביעות רצון של מורים בעבודתם נחשבת לאחד הגורמים החשובים ביותר במניעת שחיקה ונשירה, ולה השפעה ישירה על איכות ההוראה ועל הישגי התלמידים. אך מה בעצם מזין את שביעות הרצון הזו? האם מורים שבחרו במקצוע מתוך רצון לתרום לחברה ולהשפיע על חיי ילדים חווים שביעות רצון גבוהה יותר ממורים שבחרו בו בעיקר בשל יציבות תעסוקתית ותנאים נוחים?
מחקרים קודמים שניסו לענות על שאלה זו הגיעו לתוצאות סותרות, בין השאר משום שהתעלמו מהעובדה שמורים אינם פרטים מבודדים אלא פועלים בתוך מארג ארגוני של בית ספר, ומשום שהתייחסו לשביעות רצון כמושג אחיד ולא כמושג רב-ממדי. מאמר זה יוצא לבחון מחדש את הקשר בין מוטיבציית הקריירה של מורים לבין שביעות רצונם, תוך שימוש בנתוני סקר בינלאומי ענק הכולל מעל 150,000 מורים ביותר מ-9,000 בתי ספר ב-47 מדינות, ובאמצעות כלי סטטיסטי מתקדם המסוגל להבחין בין מה שקורה ברמת המורה הבודד לבין מה שקורה ברמת בית הספר כולו. האם המניע להצטרף להוראה משפיע באותו אופן בשתי הרמות הללו, או שמא מתקבלת תמונה שונה לחלוטין כאשר עוברים מהפרט לקבוצה?
