אדיס אבבה מכונה "מיקרוקוסמוס של אתיופיה": בירה שבה חיים זה לצד זה בני קבוצות אתניות רבות, ובבתי הספר הממשלתיים מלמדים בשפות שונות. בכיתות היסודי הילדים רק מתחילים להבחין בהבדלים בין אנשים, והמורה הוא הדמות שמעצבת את האופן שבו הם מבינים אותם. מדיניות החינוך באתיופיה מדברת על אחדות בתוך גיוון, אבל השאלה היא מה באמת חושבים ומרגישים האנשים שנמצאים בכיתה מול התלמידים כל יום.
המחקר שואל מהן עמדותיהם של מורי בתי הספר היסודיים בעיר כלפי שילוב רב-תרבותיות בהוראת הקוריקולום, איך הם מבינים את המושג עצמו, ואם יש קשר בין העמדות האלה לבין מאפיינים כמו מגדר, גיל, ותק, השכלה, שליטה בשפות והשתתפות בהכשרה רב-תרבותית.
החוקרים בחרו בגישה משולבת. הם חילקו שאלון עם עשרים היגדים לכמה מאות מורים שנבחרו באופן אקראי מבתי ספר שונים בעיר, ובנוסף קיימו ראיונות עומק עם קבוצה קטנה של מורים ועם מנהל. המסגרת התאורטית היא מודל חמשת הממדים של ג'יימס בנקס לחינוך רב-תרבותי. התמונה שעולה מהשטח מורכבת מכפי שאפשר לצפות. היא נוגעת גם בשאלה אם הדגשת ההבדלים מחזקת את הלכידות החברתית או מאיימת עליה, וגם בחשש שדיון גלוי בנושא ייתפס כפוליטי. מי שמתעניין בחינוך, בגיוון תרבותי ובהכשרת מורים באפריקה ימצא כאן עדות נדירה מתוך כיתות אתיופיות.
