איך נולד נס? לא רק באירוע עצמו, אלא גם ברגע שבו מישהו מספר עליו. אצל חסידי חב"ד, סיפור על ריפוי, על זיווג או על תינוק שנולד אחרי שנים של ציפייה אינו רק עדות. הוא פעולה דתית שמחברת את המספר והשומע אל הרבי מליובאוויטש, גם שנים רבות אחרי מותו ב-1994. השאלה שמעסיקה את המאמר היא מה עושים הסיפורים האלה, מי מפיק אותם, למי הם משרתים ומי מערער עליהם.
המחקר מניח שסיפור אישי איננו תמים. הוא מתרחש בתוך מבני כוח, מעדיף פרשנויות מסוימות ומדחיק אחרות. כדי לבדוק זאת המחבר נשען על עבודת שדה אתנוגרפית בקהילות חב"ד בלונדון, שנמשכה כמעט שלושה עשורים וכללה מגורים אצל משפחה חסידית, השתתפות בשיעורים ובחגים וביקורים בקראון הייטס. הוא ליווה אותה בראיונות ובבחינת הסיפורים כפי שהם מסופרים ומתפרסמים בספרים, באתרי אינטרנט, בהתוועדויות ובבלוג ביקורתי.
את החומר הוא מארגן סביב שלושה מוקדים: מעשי הנסים מימי חייו של הרבי, ביקורים באוהל, קברו בקווינס, ופנייה לכרכי אגרות קודש כצורה מודרנית של ניחוש מתוך ספר. בין התמונות שעולות בדרך יש מזוזות פגומות, פתקים שנזרקים על קברים, פקסים ומיילים שמגיעים בעשרות ומאות מדי יום וקמפיין פרסומי ישראלי. המאמר מזמין להסתכל מחדש על מה שקורה כשסיפור נשמע כמעט תמיד כאישור לאמונה, ולבדוק מה קורה לסיפורים שלא מסתיימים בנס.
