למה אנחנו משנים דעה? רוב ההסברים לכוחה של השפעה חברתית פועלים ברמת הקבוצה: לחץ חברתי, נורמות, תאי הדהוד ברשתות החברתיות, מקורות סמכות. אבל מתחת לכל אלה יושב מנגנון פשוט ובסיסי הרבה יותר, מנגנון הזיכרון. בכל פעם שמגיע אלינו מסר חדש, המוח נדרש לשלוף את מה שהוא כבר יודע על הנושא ועל מי שמוסר אותו, ולעדכן בהתאם. ייתכן שדווקא בדינמיקה הזו, של מה נשלף, באיזו עוצמה ובאיזה סדר, מסתתר ההסבר לכך שאדם אחד נסחף אחרי עמדת הרוב ואחר נשאר איתן בשלו.
השאלה שבמוקד המחקר היא אם אפשר לשחזר אפקטים של השפעה ושל קונפורמיות מתוך פעולות זיכרון בלבד, בלי להניח מראש מנגנון חברתי מיוחד, ואיזה מנגנון קוגניטיבי עושה זאת טוב יותר. שלושה מודלים מתחרים נבנו בתוך ארכיטקטורה קוגניטיבית: אחד שמחשב אמון מפורש במוסר המסר לפי מידת הדמיון בין עמדותיו לעמדת הנמען, שני שמוותר על מושג האמון ולומד דמיון בין מקורות מתוך דפוסי הידע עצמו, ושלישי שמוסיף על כך מיפוי מבני שמאפשר למסר של מקור רחוק לפעול דווקא בכיוון ההפוך.
כדי לבחון אותם נבנה מאגר מסרים סינתטי שעלילתו שאולה ממחזה מוכר: אותלו, דסדמונה ויאגו, תשעה מקורות שכל אחד מהם תומך או מתנגד בשיעור קבוע משלו, וכאלפיים הודעות הזורמות אל מודל אחד שמחזיק בעמדה תומכת בראשית הדרך. כל מודל הורץ בכמה דרגות של עוצמת אמונה התחלתית ושל ניסיון קודם עם אותה עמדה, וההשוואה ביניהם נוגעת גם בשאלות מוכרות מהשיח הציבורי: מה עושה בסיס משותף, מדוע מסרים עקביים מוקדמים חשובים כל כך, ומתי ניסיון לשכנע עלול לפעול בדיוק הפוך.






