מה הופך את הדת באמריקה לכל כך אישית, חווייתית ובודדה? בארץ שבה אין כנסייה ממלכתית, האמונה אינה נשענת על סמכות קולקטיבית אלא על ההרגשה שיש בתוכי משהו אלוהי. כיצד קרה שמסורת פרוטסטנטית קפדנית, שהתחילה בקלוויניזם ובמשמעת, הפכה לתרבות שבה "לידה מחדש" נחשבת לאות אמינות ושבה חוויה פנימית שווה יותר מדוקטרינה?
המאמר שואל כיצד התגבשה הרוחניות האמריקנית סביב הרעיון של "האלוהי שבפנים", ואילו דמויות נתנו לו צורה. הוא פורס מסע היסטורי ותרבותי החל מן המתיישבים הראשונים, עבור באסיפות ההמונים הסוערות שבהן אנשים נפלו, רעדו ונבחו מרוב התרגשות, וכלה בהוגים ובמשוררים שניסחו את התחושה הזאת במילים. בדרך עוברים בבוסטון הפוריטנית, בשדות קנטקי ובאולמות הרצאות בהרווארד, ופוגשים נשים וגברים שנחשבו לנביאים או לכופרים, ולעיתים לשניהם.
המחבר קורא יחד טקסטים דתיים, דרשות, שירה ומסות פילוסופיות, ומציב אותם מול תיאוריות מוכרות על דת, חברה וקפיטליזם, מוויליאם ג'יימס ועד מקס ובר. הוא בוחן מתח ותיק: מה קורה לחברה כשכל אחד הולך אחר אורו הפנימי, ומה המחיר של חירות שהיא גם חירות להיות לבד.






