בריטניה גאה בשם שיצא לה כאומה של אוהבי בעלי חיים. היא הייתה חלוצה בחקיקה להגנה עליהם, ושם נולד אחד הארגונים הוותיקים בעולם למניעת אכזריות כלפיהם. ובכל זאת, כשבוחנים את בתי הספר למשפטים שלה, התמונה מפתיעה. בעוד באוניברסיטאות בארצות הברית ובאוסטרליה דיני בעלי חיים הפכו לתחום לימוד מבוסס, בבריטניה הם כמעט נעדרים. מי שהוביל את הדיון הציבורי והאקדמי בקשר בין בני אדם לבעלי חיים היו בעיקר פילוסופים, ולא משפטנים.
המאמר שואל מה יכולים דיני בעלי חיים להוסיף להשכלה משפטית, ומדוע הם לא התפתחו בבריטניה כפי שהתפתחו במקומות אחרים. הוא גם בוחן אם נכון ללמד אותם דרך עדשה סוציו-משפטית, כזו שאינה מסתפקת בשאלה מהו הדין אלא שואלת גם אם הוא עובד, ובעבור מי.
המחבר מתאר את תהליך התכנון של קורס לתואר ראשון. הוא נשען על סקירה שיטתית של מאות מקורות משפטיים, היסטוריים, מדעיים ופילוסופיים שנאספו לאורך ארבע שנים, ועל ניסיון ההוראה שלו עצמו. הוא מציג גם נתונים על היצע הקורסים בתוכניות המשפטים בבריטניה, ומשווה אותם למצב בעולם. הדיון נוגע בשאלות רחבות יותר על מטרת התואר במשפטים, על הקשר בין משפט, מוסר וקיימות, ועל המתח בין הכשרה מקצועית להשכלה ליברלית.






