מאז אפלטון, הפילוסופיה המערבית מספרת לעצמה סיפור על יציאה: האדם כבול במערה, צופה בצללים, והדרך אל האמת עוברת דרך התנתקות מן הגוף, מן החושים ומן החומר. אבל מה קורה אם במקום לטפס החוצה, מישהי מחליטה להישאר במערה ולהתבונן בה מקרוב? הלן סיקסו, מן הקולות הבולטים בהגות הפמיניסטית הצרפתית, כתבה במשך עשרות שנים טקסטים שמסרבים להחליט אם הם פילוסופיה, שירה, ביקורת ספרותית או אוטוביוגרפיה, ושמתעכבים דווקא על מה שהמסורת הפילוסופית דחקה הצידה: הגוף, היומיום, החפצים הקטנים.
המאמר שואל מה אפשר ללמוד על העצמי, על הזמן ועל ההיסטוריה מכתיבה כזאת, ואיזה מקום יש לחומר, לתחושה ולמגע במושג המפורסם של סיקסו, "כתיבה נשית". לשם כך הוא מפגיש את כתביה התיאורטיים, מ"צחוקה של המדוזה" ועד "שלושה צעדים בסולם הכתיבה", עם תיאוריות האפקט והחומרנות החדשה ועם הפילוסופיה של דלז וגואטרי, ובמרכזו קריאה צמודה ברומן "היפרחלום".
ברומן הזה המספרת חסרת השם יושבת בין ספריה, מאבדת כותונת לילה, מורחת משחה על עורה המזדקן של אמה ומגלה שהמיטה הישנה בבית נקנתה פעם מאדם בשם ולטר בנימין. מתוך הרגעים הקטנים האלה נפתחות שאלות גדולות: מהו עצמי שנכתב מתוך מגע עם אנשים ועם דברים, ומה המקום של חפץ דומם בסיפור חייו של אדם?
