האם בני אדם הם מין מבוית, כמו כלבים, פרות ושועלים שהפכו לצייתנים? השאלה הזאת מסעירה הוגים כבר יותר ממאתיים שנה. יש שראו בה את יסוד הציוויליזציה, ואחרים ניצלו אותה כדי להצדיק מדיניות גזענית ואאוגנית. בשנות השישים אפילו הוכרז שהמושג עמום מכדי להועיל למדע. היום הוא חוזר לשולחן הדיונים, והפעם כמפתח לשאלה רחבה יותר: באילו דרכים ובאיזו מידה עיצבו בני האדם את האבולוציה של עצמם בבחירותיהם, בפעולותיהם וברצונותיהם?
המאמר אינו מנסה לפסוק מהי ההגדרה הנכונה של ביות אנושי, וגם לא לפקח על השפה של החוקרים. במקום זאת הוא משתמש בוויכוח כעדשה. הוא עובר על כמה גישות מרכזיות ובוחן מה כל אחת מהן מלמדת על סוכנות אנושית. הוא פותח בהבנה של דארווין, שהשווה בין ברירה טבעית ל"ברירת האדם", וממשיך לגישות שמקשרות ביות לבניית נישה ולחיים בבית קבע, לגישות שמדברות על תסמונת הביות, על שועלים שנבחרו לפי עדינות ועל הבונובו, ולהצעה חדשה שמכניסה לתמונה את הפוליטיקה.
בדרך עולות שאלות מפתיעות. האם עכבר הבית ושמרים מבויתים גם אם איש לא בחר אותם במכוון? האם ציידים-לקטים נודדים נחשבים מבויתים? האם ענישה קבוצתית של שתלטנים בקהילות קדומות השאירה חותם במאגר הגנים שלנו? והאם רצונות פוליטיים של בני אדם יכולים להיות כוח אבולוציוני? המאמר פורש מפה של האפשרויות, ומראה מה עשוי להיחשף כשמתבוננים בעצמנו כמין שחי בתוך עולם שבנה בעצמו.






