מי שחרד מאוד מהערכה שלילית של אחרים נתקל שוב ושוב בראיות שאמורות להרגיע אותו: איש לא צחק, איש לא שפט, ושום דבר נורא לא קרה. ובכל זאת, הפחד נשאר. למה הראיות האלה לא עושות את שלהן? אחת האפשרויות היא שהבעיה אינה במידע עצמו אלא באופן שבו אנחנו מעבדים אותו. כולנו נוטים להאמין למסקנות שנשמעות לנו סבירות, גם כשהלוגיקה אומרת אחרת. השאלה היא מה קורה כשהמסקנה הסבירה היא אמונה מפחידה על עצמנו.
במחקר נבדקה השאלה אם הפחד מהערכה שלילית קשור להטיה בהנמקה לוגית, ואם היא מתבטאת רק בתוכן שנוגע לחרדה חברתית או גם בחשיבה על עובדות יומיומיות ונייטרליות. סטודנטים לפסיכולוגיה, שנבחרו על פי רמת הפחד מהערכה שלילית שלהם, נדרשו להכריע במהירות אם מסקנות של סילוגיזמים פשוטים תקפות מבחינה לוגית, תוך התעלמות ממשמעותן. חלק מהסילוגיזמים נבנו מאמונות אופייניות לחרדה חברתית, כמו "אני פחות מעניין מאחרים", וחלק עסקו בידע כללי, כמו השוואת מהירות בין ברדלס, אדם וחילזון. החוקרים בחנו את זמני התגובה ואת הקשר שלהם לרמת הפחד.
הנושא נוגע בלב השאלה מדוע אמונות לא תפקודיות כל כך עקשניות, ומה זה אומר על האופן שבו מטפלים מנסים לערער אותן.






