כשרופא פוגש חולה עם כאב חזה פתאומי, או עם ירידה קוגניטיבית שאין לה הסבר, מה בעצם קורה בראשו? רבים מניחים שהאבחון הוא חישוב קר של הסתברויות וסטטיסטיקה. אבל לפני שאפשר לחשב משהו, צריך לדעת מה בכלל לבדוק. מי מחליט אילו השערות ראויות לבדיקה, ומתי ניחוש מושכל הופך לאבחנה? השאלה הזאת חשובה במיוחד במחלות נדירות, שבהן שנים של בירורים עלולות לחלוף עד שמישהו חושב על התשובה הנכונה.
המאמר שואל איך אפשר להבין את ההנמקה הקלינית כמכלול. הוא בוחן אם הלוגיקה של האבחון נשענת על סוג הסקה אחד, או על שילוב של שלושה סוגים, ומה מקומם של הרופא, החולה והמוסד הרפואי בתהליך. נוסף על כך הוא שואל אם מכונות חכמות מסוגלות לעשות את מה שרופא מנוסה עושה, ומה הן יכולות לתרום לאבחון.
החוקרים נשענים על הפילוסופיה הפרגמטיסטית, בעיקר על כתביו של צ'רלס פירס, ומפתחים באמצעותה מסגרת רעיונית לניתוח האבחון. כדי לבחון אותה הם מציגים שלושה מקרים קליניים אמיתיים ומורכבים, ובהם ממצאים מבלבלים, אבחנות מבדלות רחבות ומחלות נדירות שהתגלו רק בדיעבד. הם בוחנים גם את סוגיית הרעש בהחלטות אנושיות ואת תפקידם של כלי בינה מלאכותית. התוצאה היא מבט מפתיע על אופן החשיבה של הרפואה ועל מה שנשאר אנושי בה.






