בגיל ההתבגרות, כשהחברים, הכיתה והמבט של אחרים הופכים למרכז העולם, יש נערות שפשוט נעלמות מהחיים החברתיים. הן נמנעות ממפגשים, מתרחקות מבני גילן ולעיתים גם מהלימודים עצמם. פוביה חברתית היא אחת מהפרעות החרדה השכיחות בגיל הזה, והיא עלולה להשפיע על הישגים, על קשרים ועל תחושת העתיד. השאלה איך לעזור לנערות להשתחרר ממנה מעסיקה מטפלים וחוקרים רבים.
המחקר הזה בוחן גישה פחות מוכרת לציבור הרחב: הטיפול הנרטיבי. הגישה רואה בכל אדם מי שמספר את סיפור חייו, ומציעה לנסח אותו מחדש, כך שהבעיה היא דבר נפרד מהאדם ולא זהותו. השאלה המרכזית היא אם גישה כזו, המבוססת על סיפורים ומשמעויות, יכולה להקל על תלמידות תיכון הסובלות מפוביה חברתית.
החוקרות פנו לתלמידות תיכון בעיר איספהן שבאיראן. שלושים נערות חולקו באקראי לשתי קבוצות: אחת עברה סדרת מפגשים קבוצתיים בגישה הנרטיבית, והאחרת שימשה קבוצת השוואה. רמת הפוביה החברתית נמדדה בשאלון לפני ההתערבות ושוב כעבור שמונה שבועות. המאמר מתאר את מהלך המפגשים, משלב החיפוש אחר סיפורי חיים רוויי בעיה ועד כתיבתו מחדש של הסיפור, ומציג מה יכול להיאמר על כוחה של גישה מילולית ויצירתית בהתמודדות עם חרדה בגיל ההתבגרות.
