ילד מסרב לפתוח את הפה בכיסא של רופא השיניים, וההורים לא מיישמים בבית את ההמלצות שקיבלו. במשך שנים הסברנו זאת בחרדה מצבית, בחוסר שיתוף פעולה או ברצון לא מספיק טוב. אבל מה אם התמונה רחבה בהרבה, ויש בה חוויות ילדות קשות, הפרעות התנהגות שלא אובחנו, משפחות שאינן מתפקדות, נורמות תרבותיות, מידע שגוי מהרשת ומערכת בריאות שמקשה על הגישה לעזרה?
המאמר שואל אם ההגדרה המסורתית של הנחיית התנהגות בכיסא ושל היענות להמלצות מצומצמת מדי, ומדוע שיטות שנחשבות סטנדרטיות נכשלות לא פעם, בעיקר בארצות הברית. כדי לבחון זאת המחברים נשענים על מודל רב-מעגלי שפותח במקור להסבר העששת, ומיישמים אותו על ההתנהגות של הילד, של המשפחה, של הקהילה ושל המערכת. הם מביאים לשם כך ספרות מרפואת ילדים ומרפואה כללית, שבהן הגורמים החברתיים הקובעים את הבריאות כבר הפכו לחלק מהשיח, וגם מחקרים על אירועי ילדות שליליים, על שונות תרבותית ועל אוריינות בריאותית.
המאמר אינו מציע פרוטוקול טיפול מוכן, והוא מסביר מדוע לא. מי שעוסק בטיפול בילדים, בבריאות הציבור או במדיניות בריאות ימצא בו דרך אחרת להסתכל על מה שקורה בחדר הטיפולים ומחוצה לו, ועל שאלה שקל לפספס: האם הכישלון באמת שייך למטופל?
