רוחניות ודת הן בין הנושאים שמטפלים נוטים להתחמק מהם בחדר הטיפול, ולעיתים הם נחשבים טאבו גדול אפילו יותר ממוות. ובכל זאת, כמעט כל משפחה מחזיקה באמונות וערכים שמעצבים את האופן שבו היא מבינה סבל, מתמודדת עם משברים ומגדירה מהי חיים טובים. מה קורה כשהממד הזה נשאר מחוץ לשיחה הטיפולית, והמטפל רואה רק חלק מהתמונה?
המאמר שואל כיצד אפשר ואפשר להבין את מקומה של הרוחניות בחיי המשפחה ובטיפול זוגי ומשפחתי, ומתי היא פועלת כמשאב ומתי כמקור למתח. הוא מתבונן בה דרך שלושה מעגלי חיים: היחסים בין הורים לילדים, הקשר בין בני זוג, והמסעות שבין ההתבגרות לזקנה. משם הוא עובר אל חדר הטיפול, אל כלי הערכה רוחנית, אל עמדותיהם של מטפלים עצמם ואל השאלות האתיות העדינות שמתעוררות כשנוגעים באמונות של אחרים.
המאמר נשען על סקירה של מחקרים קיימים, על דוגמה קלינית ועל נתוני סקרים בקרב מטפלים וסטודנטים. הוא מעניין כל מי שעובד עם זוגות ומשפחות, וגם מי שתוהה כיצד אמונות עמוקות מעצבות את הקרבה בין בני אדם.
