תארו לעצמכם סטודנט שמנסה ללמוד עברית מקראית ונתקל שוב ושוב בקושי שנראה חסר הסבר. הוא לא מבין מדוע ה"א הידיעה נחוצה, או קורא משפט בכיוון הפוך מזה שהכותב התכוון אליו. ייתכן שהבעיה אינה בכישרון או במאמץ שלו. ייתכן שהיא נובעת מכך שהדקדוקים והשיעורים מציגים את העברית דרך העדשה של האנגלית, בעוד שפת האם שלו בנויה אחרת לגמרי.
המאמר שואל כיצד אפשר ללמד עברית מקראית לדוברי שפות שאינן אנגלית, ובמיוחד כיצד אפשר להיעזר בטיפולוגיה לשונית, התחום שמסווג שפות לפי תכונותיהן המבניות. מה קורה כשהעברית דומה לשפת האם של התלמיד אך שונה מאנגלית? ומה קורה במצב ההפוך, כשהעברית והאנגלית דומות זו לזו ושתיהן רחוקות משפת התלמיד?
המחבר, שמלמד עברית מקראית ושפת אמו קנטונזית, בוחר בקנטונזית כמקרה מבחן. הוא משווה בין שלוש השפות בכמה תחומים: דרכי המענה על שאלות, הדרך שבה השפות מבטאות את הפועל, והמבנה של משפטים מורכבים. הוא מדגים את ההשוואה על פסוקים מקראיים ועל טעויות קריאה שעלולות לצוץ אצל דוברי קנטונזית, ומציע דרכים מעשיות לשאול את התלמידים על שפת האם שלהם. אפשר לגלות כאן שדברים שנראים לנו טבעיים לגמרי הם לפעמים הבחירה המבנית של שפה אחת מני רבות.
