בניתוחי לבלב רובוטיים, ההחלטה היכן להחדיר את הטרוקרים, הצינורות הדקים שדרכם נכנסים המכשירים והמצלמה, מתקבלת עוד לפני החתך הראשון. ברוב המרכזים נהוג למקם אותם סביב הטבור, לפי תבנית קבועה שמתאימה לכולם. אבל גופים אנושיים שונים מאוד זה מזה: יש גבוהים ונמוכים, רזים ושמנים, וגם האיברים הפנימיים אינם יושבים תמיד באותו מקום ביחס לטבור. מכאן עולה שאלה פשוטה לכאורה, אך בעלת משמעות רבה לבטיחות ולנוחות העבודה של המנתח: האם תבנית אחת באמת יכולה להתאים לכל מטופל?
במערכת הרובוטית יש טווח מרחקים אידיאלי בין הטרוקרים לבין האזור שעליו מנתחים. מרחק קצר מדי או ארוך מדי מגביל את תנועת הזרועות, מצמצם את שדה הראייה ועלול להאריך את הניתוח. החוקרים ביקשו לבדוק עד כמה התבנית האוניברסלית מתיישבת עם השונות האנטומית האמיתית בין מטופלים, ואם אפשר לבנות שיטה פשוטה שמתחשבת במבנה הגוף של כל אדם בלי לוותר על סטנדרטיזציה.
לשם כך הם בחנו עשרות סריקות CT של מטופלים, מדדו מרחקים בין נקודות ציון חיצוניות קבועות לבין שתי נקודות מטרה אנטומיות מרכזיות בלבלב, ובדקו אילו משתנים כמו BMI, מגדר ומבנה הגוף קשורים לשינויים במרחקים. על בסיס זה הם פיתחו גישה לתכנון מוקדם של מיקום הטרוקרים בחדר הניתוח. המאמר מציג את המדידות ואת השיטה צעד אחר צעד, ומציע זווית מעניינת לכל מי שמתעניין בניתוחים רובוטיים, באנטומיה ובשאלה כמה התאמה אישית נחוצה ברפואה מודרנית.
