כשילד כותב את המילה "שמחות" או "תפוחים", איך הוא יודע אילו אותיות לבחור? בעברית אותו צליל יכול להיכתב בכמה אותיות שונות, ולכן אי אפשר להסתמך רק על האוזן. מי שמצליח לזהות את השורש, את המשקל ואת התוספות שבמילה, מקבל כלים לפתור את החידה. אבל מה קורה כשהילד גדל בבית שבו מדברים בעיקר שפה אחרת, ונחשף לעברית פחות מבני כיתתו?
המחקר בוחן את השאלה הזאת אצל ילדים בכיתות ב' וד' בבתי ספר ציבוריים במרכז הארץ. חלקם דוברי עברית בלבד, וחלקם דוברי רוסית בבית ועברית בבית הספר. החוקרים רוצים להבין אם הילדים הדו לשוניים מגיעים לרמת כתיב דומה, ואילו יכולות לשוניות עומדות מאחורי הכתיב של כל קבוצה: מודעות לצלילי השפה, אוצר מילים וידע בבניית מילים. מעבר לכך הם בודקים אם יש הבדל בין כתיבת אותיות שהן חלק משורש המילה לבין אותיות שמשמשות לתפקידים דקדוקיים.
הילדים כתבו מילים בהכתבה, ובנוסף עברו שורה של מבחנים לשוניים וקוגניטיביים. הנתונים נאספו בתקופת מגפת הקורונה, ובמהלכם נשאלת שאלה רחבה יותר: מה בעצם קובע את הקושי בכתיב, השקיפות של שיטת הכתב או מאפיינים עמוקים יותר של השפה עצמה?
