הורים רבים בניגריה רואים בפנימייה הזדמנות לילדם: עצמאות, משמעת וסביבת לימוד מרוכזת. אבל מה קורה כשהילד חי עם אסתמה? בפנימייה ההורים רחוקים, ומי שמזהה התקף, מחזיק משאפה ויודע מה לעשות הם המורים, הצוות והחברים לכיתה. אסתמה היא המחלה הכרונית השכיחה ביותר בילדות, ובניגריה שכיחותה בקרב ילדים עלתה בעשורים האחרונים, ובכל זאת השאלה אם פנימייה היא מקום בטוח לילד כזה כמעט לא נבחנה.
המחקר שואל כיצד אנשי מקצוע בתחום הבריאות תופסים את התאמתן של פנימיות תיכוניות לילדים עם אסתמה, אילו תנאים ומתקנים לדעתם נדרשים, והאם נכון שפנימיות יסרבו לקבל תלמידים כאלה מתוך עקרון "עדיף בטוח מצטער", או שמא סירוב כזה הוא אפליה.
כדי לברר זאת פנו החוקרים לקבוצת וואטסאפ סגורה שעוסקת במודעות לאסתמה וחבריה ברובם רוקחים. הם הציגו לחברים תיאור מקרה של ילדה בת 11 עם אסתמה מוכרת וביקשו את תגובותיהם בדיון מקוון אסינכרוני. את התגובות ניתחו תשעה חוקרים בניתוח תמטי. התוצאה היא מבט נדיר מבפנים על דילמה שהורים, בתי ספר וקובעי מדיניות מתמודדים איתה, ועל השאלה מה צריך להיות מוכן לפני שילד עם אסתמה עובר לגור רחוק מהבית.
