בית הספר הוא מקום רועש, בהיר, בלתי צפוי ומלא בגירויים. עבור תלמידים אוטיסטים רבים, שחווים את העולם החושי בעוצמה שונה, כל יום כזה עלול להיות מאבק מתמשך. כשאין מקום לנשום, קשיים חושיים וחברתיים מצטברים להתפרצויות, ולעיתים אף להרחקה מהכיתה ומבית הספר. מה אם פינה אחת בבית הספר, חדר מלא באורות, מוזיקה, נדנדה ומיטת מים רוטטת, יכולה לשמש הפסקה מובנת באמצע הבוקר?
המחקר שואל אם אפשר לשלב חדר רב-חושי בשגרה של בית ספר ציבורי רגיל באיטליה, ואם הדבר ריאלי, בטוח ושמיש בעיני הצוות החינוכי. הוא בוחן גם מה קורה להתנהגות הילדים בכיתה ובחדר עצמו, ובכלל זה לבקשות הספונטניות שלהם.
החוקרים עקבו אחר חמישה ילדים אוטיסטים בני 5 עד 12, רובם עם צורכי תמיכה גבוהים ומוגבלות שכלית. תחילה נערכו תצפיות בכיתה כקו בסיס, ואחר כך מפגשים אישיים בחדר, שנבנו לפי הפרופיל החושי וההעדפות של כל ילד. המורים תיעדו התנהגויות מאתגרות, המטפלים תיעדו את מה שקרה בחדר, ובסיום מילאו המורים שאלון שימושיות וגם התראיינו. התוצאה היא מבט קרוב על חמישה סיפורים שונים מאוד, שמאירים מה אפשר ללמוד על התאמת המרחב הבית ספרי לצרכים חושיים.






