כשיתושה נועצת את החדק שלה בעור, היא לא סתם שואבת נוזל. בגוף שלה יש שני יעדים אפשריים לכל ארוחה: מעי אמצעי, שם מתעכל הדם ומשם נבנות הביצים, ואיבר אחסון קטן שנקרא זפק, ששמור בעיקר לתמיסות מתוקות כמו צוף. איכשהו היתושה "יודעת" לאן לשלוח כל טיפה. המיון הזה משפיע על הפוריות שלה ועל האופן שבו פתוגנים מתפתחים בגופה, ולכן הוא חשוב להבנת התפשטות מחלות שיתושים מעבירים. ועם זאת, הרמזים ששולטים בו עדיין לא ברורים, ומחקרים קודמים הגיעו למסקנות שונות.
המחקר שואל מה בעצם קובע לאן תגיע הארוחה אצל נקבות Aedes aegypti: הרכב הנוזל, הטעם המתוק, הטמפרטורה, או עצם פעולת הנקירה דרך ממברנה? והאם טעות במיון פוגעת ביכולת להטיל ביצים?
החוקרים האכילו יתושות במזין ממברנה מלאכותי בתמיסות שונות, ביניהן דם, סוכרים, ממתיקים וחומצות אמינו, וצבעו את התמיסות כדי לעקוב אחריהן. לאחר ההזנה הם ניתחו את היתושות ובדקו היכן נמצאת הארוחה. הם שינו תנאים כמו חום ודרך ההגשה, בדקו יתושים מוטנטים בקולטנים חושיים, ומדדו משקל, הישרדות, גודל זקיקי ביצית ומספר ביצים. התמונה שעולה מכך מאתגרת הנחות מקובלות על אופן הפעולה של מערכת העיכול של היתוש.






