פשפש הנשיקה, חרק מוצץ דם שמעביר את הטפיל הגורם למחלת שאגאס, מוצא את הקורבנות שלו בעזרת זוג אנטנות זעירות. האנטנות קולטות ריחות, חום ולחות ואותות מבני מינו, והתנהגות החרק משתנה בהתאם למצבו: פשפש רעב ובוגר יוצא לציד נמרץ, ואילו פשפש שאך זה הוכנס או שזה עתה אכל כמעט אינו מגיב. השאלה היא מה מכוון את הרגישות הזאת. לפי התפיסה המקובלת הפקודות מגיעות מהמוח ומזרם ההמולימפה. אבל האם האנטנה עצמה, באופן עצמאי ומקומי, מצוידת בכלים לכוונן את החושים שלה?
החוקרים בחנו את השאלה ברמה המולקולרית. הם עיינו מחדש בנתוני תעתיק (RNA-Seq) שנאספו מאנטנות של זחלים בשלב החמישי, ומאנטנות של נקבות וזכרים בוגרים. הנתונים הושוו לגנום של החרק, ובמקביל נערכה אנוטציה ידנית מקיפה של משפחות גנים שמעורבות באפנון: מבשרי נוירופפטידים, קולטנים מצומדי חלבון G, אנזימים לייצור אמינים ביוגניים ולעיבוד נוירופפטידים, קולטנים גרעיניים וגני takeout. בדרך נוספו לגנום גנים שלא היו מוכרים עד כה. לאחר מכן נבדק איזה מהם פעיל באנטנה, ואיך הפעילות משתנה בין שלב ההתפתחות ובין המינים.
התמונה שמצטיירת נוגעת לשאלה רחבה יותר: עד כמה איבר חישה היקפי הוא רק "מקלט" פסיבי, ועד כמה הוא מעין מרכז בקרה קטן בפני עצמו.






