כשאישה עוברת מכפר כפרי באתיופיה אל עיר בישראל, מה קורה לערכים שספגה עוד בילדותה, לתפקידי המגדר שחונכה עליהם ולדרך שבה למדה ליצור עם הידיים שלה? שבע נשים, כולן סבתות שהיגרו לישראל בבגרותן, ממשיכות עד היום לעצב כלי חרס, בדיוק כפי שעשו במולדתן. אבל האם היצירה שלהן נשארה כפי שהייתה, או שהיא השתנתה בעקבות המפגש עם עולם חדש לגמרי, עשיר, עירוני וטכנולוגי?
כלי החרס שלהן יכולים לשמש כמעין חלון אל תפיסת עולם שלמה, אל ערכים כמו פריון, קרבה משפחתית, שיתוף וכבוד לזקנים, שהתעצבו בסביבת חיים המבוססת על קיום יומיומי ועל למידה מהמשפחה. אבל מה קורה לערכים האלה כשהם פוגשים חברה שמעריכה עצמאות אישית, שוויון מגדרי ורומנטיקה יותר מנישואין ומשפחה מורחבת?
כדי לענות על כך, שולבו כלים בלתי שגרתיים: ניתוח פסלי חרס שיצרו הנשים בישראל, השוואה שלהם לתצלומים ארכיוניים מכפריהן באתיופיה בשנות השמונים, וריאיונות אישיים שכללו גם דילמות מוסריות שנועדו לחשוף את הערכים שלהן בצורה ישירה. מה שמתגלה הוא סיפור עשיר על המשכיות ושינוי, על יצירה כביטוי תרבותי, ועל האתגר האנושי שבנסות לגשר בין שני עולמות רחוקים כל כך זה מזה.
זהו מחקר איכותני בין תחומי על שבע קדריות אתיופיות שעלו לארץ כבוגרות. מקורות הנתונים כוללות את יצירות החימר שלהן, ראיונות עמן ותמונות מזמן העלייה ארצה. הממצאים חושפים אופנים שונים בהם הפרקטיקות והערכים מארץ מוצאן מקבלים ביטוי בחייהן וביצירתן, וכן את השינויים ואת קבלתם של ערכים תרבותיים ישראליים.
