כשכמה אנשים מדברים סביבנו בו זמנית, המוח נדרש לעבודה שאינה מובנת מאליה: לבחור קול אחד, להדוף את האחרים, ולהעביר את הקשב בזריזות מכיוון לכיוון כשהשיחה מתגלגלת. רבים מכירים את התחושה שעם הגיל המשימה הזאת נעשית קשה יותר, ובמשך שנים ההסבר המקובל היה פשוט: השמיעה נחלשת. אלא שהסברים חושיים אינם מכסים את כל התמונה, ולכן עלתה השערה אחרת, שלפיה מה שנשחק עם הגיל הוא דווקא היכולת לעכב, כלומר להשתיק באופן פעיל מידע שאינו רלוונטי.
השאלה שבמרכז המחקר היא אם אכן אפשר למצוא ליקוי בעיכוב בבסיס קשיי ההאזנה בגיל המבוגר, ואם כן, היכן בדיוק הוא מתבטא: בהפרדה בין הדובר הרצוי לבין המסיח, או בהעברת הקשב בין מקורות צליל שונים. כדי לבדוק זאת הושבו ארבעים וחמישה צעירים וארבעים וחמישה מבוגרים בתוך מערך של שלושה רמקולים, ובכל ניסוי רמז חזותי הפנה אותם אל אחד מהם. מן הרמקול המסומן נשמעה ספרה שאותה היה עליהם לסווג, ובו בזמן נשמעה ספרה מתחרה ממקום אחר.
הרעיון שבלב המערך נעוץ ברצף: נבדק מה קורה כאשר הקשב חוזר אל מיקום שננטש שני ניסויים קודם לכן, לעומת מעבר אל מיקום חדש לגמרי. זהו מדד מוכר מחקר ההחלפה בין מטלות, המאפשר לבחון אם עיכוב ממשיך לרחף מעל מיקום שהוזנח. ומכיוון שאי אפשר להתעלם מן השמיעה עצמה, נמדדו גם ספי השמיעה של כל משתתף, כדי להבחין בין מה שקורה באוזן לבין מה שקורה בבקרה הקוגניטיבית.






