מורים מצפים מתלמידים לדברים שונים, ולא תמיד מדברים על כך בקול. ובכל זאת, מחקרים רבים מראים שהציפיות האלה קשורות להישגים של התלמידים, ובמיוחד של מי שמגיעים מרקע חברתי-כלכלי מוחלש. אבל כמעט כל מה שידוע לנו מגיע מצד המורים או ממדידות כמותניות. מה קורה בצד השני של הכיתה? איך תלמיד בן חמש עשרה קולט שהמורה מאמין בו, ומה בדיוק גורם לו להרגיש כך?
המחקר הזה שואל כיצד תלמידים חווים את ציפיות מוריהם, כפי שהם עצמם תופסים אותן. כדי לענות על כך, החוקרים בחרו בדרך לא שגרתית: הם בנו תיאוריה יחד עם התלמידים ולא עליהם. בשלושה בתי ספר ציבוריים במערב אוסטרליה נצפו 25 תלמידי כיתה י' במשך עשרות שיעורים אצל מורים שונים, ובסוף כל יום הם רואיינו על מה שחוו. הנתונים נותחו כבר באותו לילה, והתלמידים עצמם נחשפו לקודים ולדיאגרמות, אימתו אותם והשוו ביניהם, בגישת התיאוריה המושרשת של שטראוס.
התוצאה היא מסגרת מושגית חדשה שמבוססת על קולם של בני נוער, ולא על הנחות של חוקרים או של מורים. היא מבקשת להסביר לא רק מה מורים עושים, אלא גם למה זה עובד. מי שעוסק בהוראה, בהכשרת מורים או בקביעת מדיניות חינוכית ימצא כאן זווית שלעיתים קרובות נשארת בחוץ.






