כשגננת מסתכלת על ילד ומחליטה אם הוא "יכול" או "לא יכול", היא מסתמכת על הרבה יותר מאשר מה שראתה באותו רגע. רשמים, ציפיות והסברים פנימיים על הסיבות להצלחה ולכישלון מעצבים את השיפוט שלה, ובתורו השיפוט משפיע על ההזדמנויות שהילד יקבל. נשאלת השאלה מה קורה כשהילד עוד לא ניסה את המשימה, ולגננת אין ביצוע לנתח בדיעבד. על מה היא נשענת אז, ואיך היא מסבירה לעצמה את התחזית שלה?
המחקר בדק את השאלה בקרב גננות בטורקיה. כל גננה קיבלה לכל ילד בכיתתה שני דגמי טנגרם, האחד פשוט והשני מורכב יותר, יחד עם שבע חתיכות הבנייה. היא נתבקשה להחליט אם הילד יצליח להשלים כל דגם, ולהסביר בכתב את שיקוליה. במקביל דירגו הגננות את התנהגויות הלמידה של אותם ילדים, כגון קשב, התמדה ומוטיבציה. המדגם כלל 195 ילדים ו-57 גננות. החוקרים שילבו ניתוח סטטיסטי של הקשרים בין התנהגויות הלמידה, קושי המשימה והשיפוטים, לבין ניתוח תוכן של ההסברים שכתבו הגננות. בניתוח האיכותני הושוו הילדים שקיבלו את הציונים הנמוכים ביותר בהתנהגויות למידה לאלה שקיבלו את הגבוהים ביותר, לפי עקרונות תאוריית האטריבוציה של וינר.
המחקר מציץ אל מה שקורה בראשה של גננת ברגע השיפוט, ושואל אילו סוגי הסברים עולים ואילו נעדרים. התשובות נוגעות לשאלה רחבה יותר על האופן שבו אנחנו מעריכים ילדים קטנים, ועל מה שעשוי להיות סמוי מעינינו כשאנו עושים זאת.






