כשמתרחשת בריונות בכיתה, רוב התלמידים אינם הבריון ואינם הקורבן. הם עומדים מהצד. אבל גם המעמד הזה רחוק מלהיות פשוט: יש מי שמגן על הנפגע, יש מי שנשאר פסיבי, ויש מי שמצטרף לבריון ומעודד אותו. השאלה היא אם התפקידים האלה קבועים, או שמתבגרים עוברים ביניהם לאורך השנים, ומה מניע אותם לעשות זאת. בגיל שבו המעמד בקבוצת השווים נראה חשוב מכול, ההחלטה אם להתערב, לשתוק או להצטרף עשויה להשתנות בהתאם לנסיבות ולמחיר החברתי.
המחקר מתמקד בשני תהליכים פנימיים וחברתיים שעשויים להסביר את השינויים האלה. הראשון הוא ניתוק מוסרי, כלומר היכולת להצדיק לעצמנו התנהגות פוגענית בלי להרגיש אשמה. השני הוא נטייה להתיישר עם לחץ חברתי גם כשהוא סותר את הערכים שלנו. שאלת המחקר: אילו מסלולים משותפים של הגנה, פסיביות ותמיכה בבריון מתגבשים בין כיתה ז' לכיתה י', וכיצד הם מתפתחים במקביל לניתוק המוסרי ולהתאמה ללחץ החברתי?
החוקרים עקבו אחר כ-1,000 תלמידים מ-14 בתי ספר בדרום ספרד, בשלושה גלי מדידה בהפרש של שנה ובשני מחזורים חופפים שכיסו ארבע שנות לימוד. התלמידים מילאו שאלונים על התנהגותם כעומדים מהצד, על ניתוק מוסרי ועל קונפורמיות. הנתונים נותחו בגישה ממוקדת-אדם, שמחפשת קבוצות של מתבגרים עם מסלולים דומים ולא רק ממוצעים כלליים, ובדקה גם הבדלים בין בנים לבנות.
