ילדים בכל העולם מבלים שעות ארוכות מול מסכים, והטלוויזיה עדיין תופסת מקום מרכזי בחייהם, גם במקומות שבהם הטכנולוגיה החדשה הגיעה מאוחר יותר. באתיופיה, כמו במדינות מתפתחות רבות, חלק גדול מתוכניות הילדים מיובא מתרבויות אחרות, ולא תמיד הערכים שהן משדרות מתיישבים עם אלה של הבית והקהילה. ההורים הם הראשונים שמתמודדים עם התוצאות: מה הילד שומע, ממי הוא לומד, ומה קורה לשיעורי הבית. ובכל זאת, על מה שמטריד הורים אפריקאים בנושא כמעט לא נכתב.
המחקר הזה שואל עד כמה הורים באדיס אבבה מודאגים מהאופן שבו צפייה בטלוויזיה משפיעה על התנהגות ילדיהם ועל הישגיהם בבית הספר, ומה בדיוק מדאיג אותם. האם הדאגה זהה אצל אמהות ואבות? האם היא קשורה להשכלה, או לגיל הילדים?
החוקרים שילבו שיטות כמותיות ואיכותניות. הם חילקו שאלונים להורים לילדי יסודי בשישה בתי ספר ממשלתיים ופרטיים בעיר, ובמקביל קיימו דיוני מוקד עם חברי ועדי הורים ומורים בשני בתי ספר. השילוב הזה אפשר לבחון גם את היקף הדאגה וגם את הסיפורים והדוגמאות שמאחוריה, וכלל התייחסות לשינוי תקשורתי מקומי שהורים מצביעים עליו כנקודת מפנה בשנים האחרונות.
