לכולנו יש רגע כזה: אנחנו בטוחים בדעתנו עד שמתברר לנו שכל השאר חושבים אחרת. בשאלות של אקלים הרגע הזה טעון במיוחד, כי אין נורמה חברתית אחת וברורה שאומרת לנו מה מקובל לעשות. יש שכנים שממחזרים בקפידה ויש מי שאינו טורח כלל, ומול כל אלה אנחנו מכווננים את כוונותינו שלנו כמעט בלי לשים לב. השאלה היא מה קורה בפועל כשאדם מגלה שהקבוצה סביבו רוצה להתאמץ יותר ממנו, או דווקא הרבה פחות ממנו.
מחקר שנערך בדרום קוריאה ניגש לשאלה הזאת משני כיוונים בבת אחת. משתתפים דירגו את כוונתם לבצע מאה שלוש עשרה פעולות יומיומיות מיטיבות אקלים, ואחרי כל דירוג נחשפו לעמדתה של קבוצת השווים שלהם, שהוצגה לפעמים כשאפתנית מהם ולפעמים כאדישה מהם, לפעמים בפער קטן ולפעמים בפער גדול. אחר כך דירגו שוב, פעם באותו יום ופעם שבוע שלם לאחר מכן, כדי לבדוק אם ההתיישרות עם הקבוצה מחזיקה מעמד או מתאדה. במקביל נרשמה פעילות המוח שלהם בזמן החשיפה, כדי לאתר אם פער מן הנורמה נרשם במוח כמעין שגיאה או דווקא כאישור חברתי.
לצד זה נמדדו גם הערכים הסביבתיים של המשתתפים, הקשר שלהם לטבע ותחושת החובה המוסרית שלהם, בהנחה שאדם שכבר גיבש עמדה אינו מגיב ללחץ חברתי כמו אדם שעמדתו רופפת. ההשוואה בין שני כיווני הלחץ, ובין התגובה המיידית לזו שנמדדה שבוע לאחר מכן, היא שעומדת במרכז הבחינה כאן.






