בעשורים הראשונים של מדינת ישראל הצבא היה אחד המוסדות המרכזיים בחברה, והשירות בו נחשב לחובה לאומית וגם לסמן של גבריות. אבל מה קרה לגברים שנמשכו לגברים בתקופה שבה המילה "הומוסקסואל" כמעט לא הייתה מוכרת, חוק הסדום עדיין היה בתוקף, והצבא עצמו, לפי כל הסימנים, לא גיבש מדיניות כתובה בנושא? המאמר מבקש להאיר פרק כמעט לא מתועד בהיסטוריה של צה"ל ושל החברה הישראלית: איך חוו גברים הומוסקסואלים את שנות הצבא, איך התמודדו עם הצורך להסתיר, ומה השירות עשה לתחושת הזהות שלהם.
שאלת המחקר המרכזית עוסקת בחוויות החיות של גברים שהתגייסו בין קום המדינה לאמצע שנות השבעים: איך התייחס אליהם הצבא, איך נראו חייהם המיניים והרגשיים ביחידות, ובאיזו מידה השירות היה זירה של הסתרה, של גילוי עצמי או של שניהם יחד.
החוקרים התבססו על ראיונות עומק פתוחים עם שלושים ושניים גברים שנולדו בין 1924 ל-1948. הראיונות סיפרו את סיפור חייהם המלא, וכך מתאפשר להבין את הצבא לא כפרק מבודד אלא כחלק ממסלול ביוגרפי רחב. לצד הראיונות נבחנו מסמכים צבאיים ומשפטיים מועטים ותיעוד עיתונאי, כדי לשרטט את הרקע שבו התרחשו הדברים. התוצאה היא מבט נדיר על תקופה שבה קטגוריות מיניות היו בתהליך שינוי, ושעליה כמעט שלא נכתב מתוך הקולות של מי שחיו אותה.






