מה גורם לנו להרגיש שחיינו שווים משהו? חלק מהתשובה נמצא בדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו: האם כאדם בעל כישורים ותכונות משלו, או כחלק מקבוצה שאנחנו משתייכים אליה, כמו משפחה, קהילה או קבוצה אתנית. הספרות המקובלת גורסת שהתשובה תלויה בתרבות. בחברות מערביות נוטים להדגיש את הערך האישי, ובחברות מזרחיות את הערך שנובע מהשייכות לקבוצה. אבל מה קורה לאנשים שחיים בין שני העולמות, למשל צאצאים של מהגרים סינים שגדלו בחברה מערבית?
המאמר בוחן את השאלה הזאת דרך השוואה בין שלוש קבוצות סיניות: תושבי הונג קונג, מהגרים סינים בדור הראשון באוסטרליה ובני הדור השני שנולדו או גדלו שם. החוקרים בדקו עד כמה כל אחד משני מקורות הערך העצמי תורם לרווחה האישית, ושאלו גם מי מהקבוצות באמת מגלה יותר קולקטיביזם. לשם כך השתמשו בשאלוני דיווח עצמי שמילאו יותר מאלף משתתפים, ונעזרו במודל הומיאוסטטי של רווחה סובייקטיבית, שמסביר למה אושר נשאר יציב יחסית לאורך זמן, והוסיפו לו את ההערכה העצמית הקולקטיבית כגורם נוסף.
הכותרת כבר רומזת שהתמונה אינה חד-משמעית, ושהתשובה לשאלה מי קולקטיביסטי יותר עשויה להפתיע את מי שמצפה שהמיקום הגיאוגרפי יקבע הכול. מי שמתעניין בהגירה, בזהות תרבותית ובשאלה מה באמת מרכיב את תחושת הרווחה שלנו ימצא כאן חומר למחשבה.






