איך הופכים כפר הררי מרוחק, שבמשך שנים נתפס כאזור "מרי" וקושי פיתוחי, למוקד תיירות בינלאומי מבוקש? באזורי האטלס הגבוה ודרום מרוקו, המתאפיינים בעוני ובהתדרדרות סביבתית, מתרחש בעשורים האחרונים תהליך מרתק שבו משאבים מקומיים כמו שמן ארגן, כורכום, שושנים ומנהגי חלוקת מים מסורתיים כמו האגדאל, עוברים הפיכה למשאבי מורשת. תהליך זה אינו מקרי, אלא תוצר של אסטרטגיות משותפות של שחקנים מקומיים, ממשלתיים ובינלאומיים, המבקשים למנף ייחודיות טריטוריאלית לשם פיתוח כלכלי וחברתי.
המאמר בוחן כיצד נבנים "משאבים טריטוריאליים" במסגרת פרויקטי תיירות באזורים שוליים אלה, וכיצד תהליך זה תורם, או לחלופין מסבך, את יצירת המורשת המקומית. הכותבים עוקבים אחר השינוי במבנה התיירות המרוקאית מהמודל הריכוזי וההיררכי שהיה נהוג עד שנות השמונים, למודל מבוזר המבוסס על שותפויות בין עמותות, קואופרטיבים, נשים, מהגרים חוזרים וגורמים ממשלתיים. הם מתעכבים על תוכניות תיוג והסמכה כמו "מרוקו הירוקה", ובוחנים את המתח המתמיד בין שאיפה לשמר זהות מקומית לבין הפיתוי המסחרי הכרוך במיתוג משאבים אלה לשווקים בינלאומיים.
מעבר לניתוח הכלכלי, המאמר מציע מבט על השינויים במבני הכוח המקומיים, על עלייתן של אליטות חדשות, ועל המתחים והקונפליקטים הנוצרים בין קהילות, ענפים ומגזרים שונים כאשר משאב מקומי הופך פתאום לנכס בעל ערך גלובלי. עד כמה ניתן ליישב בין שימור אמיתי לבין דחף לרווח? השאלה הזו עומדת בליבו של הדיון.
