מיליוני אנשים ברחבי העולם יוצאים כל שנה למסעות שמטרתם דתית, רוחנית, לעיתים גם רגשית עמוקה, אל מקומות שנחשבים קדושים. תיירות דתית היא אחת מצורות התיירות העתיקות ביותר, ועדיין תחום שנחקר פחות ממה שהיה אפשר לצפות. מרוקו, עם ריבוי אחוות הסופים שלה, הזאויות והמקומות הקדושים המפוזרים ברחבי המדינה, מציעה מקרה מרתק לבחינת התופעה מקרוב.
המאמר מתמקד בטריקה הטיג'אנייה, אחת מאחוות הסופים המרכזיות, ובזאוויה שלה בפאס, שם קבור מייסד הדרך. מה בעצם מביא אנשים ממדינות שונות ומרחוק להגיע לשם, מתי הם בוחרים לעשות זאת, ומה הם מחפשים כשהם מגיעים? האם הם תיירים במובן הרגיל, או שמדובר בסוג אחר של נוכחות, שמטרתה שונה מהותית מנופש או בילוי? השאלות הללו מובילות לבחינה מעמיקה יותר של הגבול המעורפל בין "עולה רגל" ל"תייר", ושל האופן שבו חוויה דתית עשויה להתבטא גם רגשית ונפשית.
כדי לענות על השאלות הללו נערכו ריאיונות עומק עם תיירים חברי הטריקה שהגיעו לזאוויה בפאס, בניסיון להבין מקרוב את המניעים, הפרקטיקות והתחושות המלוות את הביקור. הממצאים נבחנים לאור מסגרת תיאורטית שמקורה עתיק יומין, אך רלוונטית באופן מפתיע לחוויה הדתית המודרנית.
