עמוק בהרי הבלקן, בפארק הלאומי דורמיטור שבמונטנגרו, שוכנים שני אגמים קרחוניים כחולים וקסומים, אגם השחור ואגם השטן, המשמשים יעד תיירותי מבוקש ואתר דיג ספורטיבי. אך מתחת למים הצוננים והשקטים מסתתרת שאלה מטרידה: האם גם מקומות מוגנים ומרוחקים כאלה, המוזנים משלגים נמסים ומעיינות טבעיים, חשופים לזיהום המודרני של תקופתנו, המיקרופלסטיק?
חלקיקי פלסטיק זעירים, קטנים מ-5 מ"מ, נודדים כיום דרך האטמוספרה, הנחלים ופעילות האדם לכל קצוות כדור הארץ, כולל למערכות מים מתוקים אוליגוטרופיות שנחשבו פעם לבלתי נגישות. אגמים קרחוניים בגובה רב, עם מי הזוכה שלהם וזמני השהייה הארוכים, עשויים להיות בדיוק המקום שבו מצטבר זיהום כזה במשך שנים, בלי שנשים לב.
המחקר שנערך באגמי דורמיטור יצא לבחון בפעם הראשונה תמונה עונתית ומרחבית מקיפה של זיהום מיקרופלסטיק בסדימנטים של שני האגמים הללו. הצוות אסף דגימות סדימנט מרובות במהלך אביב, קיץ וסתיו, מעשרות אתרים בשני האגמים, וזיהה את החלקיקים באמצעות מיקרוסקופיה וספקטרוסקופיה כימית מתקדמת. אילו סוגי פלסטיק יימצאו במקום שנראה בלתי נגוע? האם התיירות והדיג המקומיים משאירים חותם מדיד? ומה קורה כשמשלבים כמה מדדי סיכון אקולוגי שונים בניתוח אחד, האם התמונה שמתקבלת פשוטה כפי שדימיינו, או מורכבת ומטרידה בהרבה?
