האם המהפכה התעשייתית הפכה את העובדים לנספחים חיים של מכונות? זו התמונה המוכרת: בעלי מלאכה מיומנים נדחקים החוצה, ובמקומם באים מפעילים פשוטים שחוזרים על אותה פעולה שוב ושוב. את התמונה הזאת שיננו כלכלנים קלאסיים כמו אדם סמית וקרל מרקס, והיא חלחלה גם לתיאוריות צמיחה מודרניות, שמניחות כי לפני המאה ה-20 הטכנולוגיה בעיקר פגעה במיומנות. אבל עד כמה היא נכונה, ומי בכלל קבע את כיוון החדשנות?
המאמר בוחן את השאלה מצד התיאוריה ומצד ההיסטוריה גם יחד. מצד אחד, האם החדשנות פגעה במיומנות כתוצר לוואי בלתי מכוון של התקדמות, כפי שנראה אצל סמית, או שהיא הייתה כלי מכוון בידי בעלי ההון, נשק במאבק מול עובדים מיומנים בעלי כוח מיקוח, כפי שטען מרקס? ומצד שני, מה באמת קרה באנגליה של המאה ה-18 וה-19?
כדי לבדוק זאת, המחבר משווה את עמדות הכלכלנים הקלאסיים, ובהם סמית, מרקס, באבג' ומקולוך, לממצאיהם של היסטוריונים כלכליים. הוא עובר על מגוון אינדיקטורים עקיפים למיומנות, כמו שיעורי אוריינות, פטנטים, פרמיית שכר ומספר חניכים, וגם על הספרות המודרנית על שינוי טכנולוגי מושרה. התוצאה היא מפגש בין רעיונות ישנים לנתונים, שמאתגר הנחות שרבים מאיתנו מקבלים כמובנות מאליהן על העבר התעשייתי.
