ילדים רבים בכיתות הראשונות מתקשים במשימות שנראות פשוטות: לקשור שרוכים, לחקות רצף תנועות או לתאם בין היד הימנית לשמאלית. כשהסרבול הזה מתמיד, לפעמים מדובר בהפרעת קואורדינציה התפתחותית, מצב שמשפיע על הביטחון, על הלמידה ועל חיי היומיום. נשאלת השאלה אם אפשר לעזור לילדים כאלה באמצעות תנועה בלבד, ואם יש סוג תנועה מסוים שעושה את ההבדל.
המחקר מתמקד בתנועות שחוצות את קו האמצע של הגוף, למשל יד שמאל שנעה לצד ימין. מחקרי מוח קודמים רמזו שתנועות כאלה מפעילות אזורים בקורטקס שקשורים לתכנון, לקשב ולפלסטיות עצבית. מה שפחות ברור הוא אם הן גם מובילות לשינוי מעשי ביכולות של ילדים לאורך זמן. החוקרים שאלו אם תרגילים עם חציית קו האמצע משפרים תהליכי תפיסה ותכנון וביצוע של פעולה מוטורית מורכבת (פרקסיס) יותר מאותם תרגילים ללא חציה.
כדי לבדוק זאת גויסו ילדים בני 6 עד 9 עם סימפטומים של הפרעת קואורדינציה, והם חולקו לשתי קבוצות. שתיהן תרגלו את שיטת Bilateral Integration של שילה דובי, חמש פעמים בשבוע, אך רק אחת התמקדה בתרגילים החוצים את קו האמצע. הילדים נבדקו בשלוש נקודות זמן, לפני ההתערבות, מיד אחריה ואחרי הפסקה של כמה שבועות, במגוון מבחנים של תפיסה חושית, פרקסיס ותיאום מוטורי. זהו דוח ראשוני, והוא מעלה שאלה מעניינת על הקשר בין סוג התנועה לבין הדרך שבה המוח הצעיר לומד.






