מה קורה בראש ובגוף של ילד כשהוא מחכה לאות ולא בטוח שהוא בכלל יגיע? ילדים עם הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות מתקשים לווסת את ההתנהגות המוטורית שלהם, ובמחקר רב נבדקו הידיים שלהם. הרגליים זכו ליחס מועט בהרבה, אף שיש הטוענים שהן רגישות במיוחד לליקויים בתפקוד מערכת העצבים המרכזית. כאן נשאלת שאלה פשוטה לכאורה: האם אי-ודאות לגבי הופעת הגירוי משפיעה על הדרך שבה ילדים עם ההפרעה מתכוננים לתנועה, וכיצד היא משפיעה עליהם בהשוואה לבני גילם?
החוקרים הציבו שנים עשר ילדים עם אבחנה של ADHD לצד שנים עשר ילדי ביקורת מותאמים לפי גיל, מין והעדפת יד ורגל. הילדים ישבו מול לוח יעדים מותקן על הרצפה, הביטו בנקודת קיבוע ונדרשו להזיז את הרגל במהירות ליעד שהואר. השוו בין תנאים שבהם אחוז שונה מהניסויים היה "תרמית": הופיע אות אזהרה, אך לא הופיע גירוי, והילד נדרש להישאר במקומו. התנועות כוונו גם ליעד שבאותו צד של הגוף, גם ליעד שבאמצע, וגם ליעד שמעבר לקו האמצע. כך אפשר היה להפריד בין הזמן שלוקח להתכונן לתנועה לבין הזמן שלוקח לבצע אותה, ולבדוק גם את היכולת לחצות את קו האמצע, סימן שנחשב למדד לבשלות של מערכת העצבים.
התשובות עשויות לעניין הורים, מורים ומדריכי חינוך גופני, וגם כל מי שתוהה איך קשב, ציפייה ותנועה שזורים זה בזה כבר בגיל צעיר.
