כשתינוק קטן מושיט יד לקובייה, קל לחשוב שמדובר בתנועה פשוטה. אבל אחד הצעדים הקטנים בהתפתחות הוא הרגע שבו הוא מצליח להושיט יד אל הצד השני של גופו, מעבר לקו האמצע הדמיוני. היכולת הזאת נראית זניחה, ובכל זאת היא קשורה להתבגרות של מערכת העצבים, לתיאום בין שתי הידיים ולדרך שבה התינוק לומד לחקור את העולם. מה קורה לה אצל תינוקות שבמשפחתם יש אוטיזם או הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות?
המחקר שואל אם יש הבדלים מוטוריים מוקדמים כל כך בין תינוקות בסיכון מוגבר להפרעות האלה לבין תינוקות בסיכון טיפוסי, ואם ההבדלים האלה משותפים לשתי ההפרעות או ייחודיים לאחת מהן. השאלה מתחברת לגישה שרואה בהפרעות נוירו-התפתחותיות תחומי סיכון חופפים ולא קופסאות נפרדות.
החוקרים עקבו אחרי כמאה שישים תינוקות, אחים צעירים או ילדים להורים עם אבחנה של אוטיזם, של הפרעת קשב או של שתיהן, וקבוצת ביקורת ללא היסטוריה משפחתית כזו. התינוקות צולמו בשלוש נקודות זמן בשנה הראשונה, בגילאי חמישה, עשרה וארבעה עשר חודשים, בזמן משחק חופשי עם קוביות. כל תנועה של היד קודדה בקפידה: איזו יד פעלה, מה היא עשתה, והאם חצתה את קו האמצע. בגיל שנתיים נאספו גם דיווחי הורים ומבחנים על תכונות אוטיסטיות ותכונות הפרעת קשב, כדי לבדוק אם דפוס התנועה בינקות קשור למה שהתגלה אחר כך.






