הקונפוציאניזם שרד מאה שנים של זעזועים: האימפריה נעלמה, מבחני הכשירות הממלכתיים בוטלו, והמשפחה המורחבת פינתה את מקומה לאורח חיים אינדיווידואלי. חלק מהמגינים על המסורת בחרו לעמוד בפני המודרנה כמעוז שמרני. אחרים, שמכונים "קונפוציאנים פרוגרסיביים", בוחרים בדרך אחרת: לאמץ את זמננו ולהשתמש ברעיונות הקונפוציאניים כדי להתמודד עם בעיות עכשוויות, ואפילו להשפיע על הפילוסופיה המערבית. אבל האם דרך זו נותנת די הצדקות לעצמה?
המאמר שואל מה בדיוק חייבים הפרוגרסיבים לקוראיהם, ומה צריך להתקיים כדי שתיאוריה כזאת תיחשב קבילה ולא רק מעניינת. הוא בוחן שאלות קשות. האם מותר לפרש מסורת בכלים של עולם שנשלט על ידי מושגים מערביים, בלי להפוך אותה לגרסה מוחלשת שלהם? איך עמדה שמציבה מטרות קונפוציאניות כראויות יכולה להיות רלוונטית בחברות פלורליסטיות, שבהן רק מיעוט מזדהה עם המסורת? ומה מעניק למדינה את הזכות לחוקק ולדרוש ציות גם ממי שאינו קונפוציאני?
המחבר מנתח את כתביהם של שני הנציגים הבולטים של הזרם, סטיבן אנגל וצ'נג'יאנג לי, ומעמת אותם עם ביקורות של חוקרים נוספים. הוא נעזר בכלים מהפילוסופיה הפוליטית הכללית, כמו הבחנות בין הצדקה ללגיטימיות ובין תיאוריית מעלה לתיאוריית מורד, ובוחן מדוע האתגרים אינם נופלים באותה עוצמה על כל הגרסאות של הגישה הפרוגרסיבית.
