מה קורה כשילדה עם דיסלקציה קוראת בקול לאפליקציה שמקשיבה לה, מתקנת אותה ומתאימה את הטקסט ליכולותיה? ומה קורה כשסטודנט מוסר למכונה את הקריאה, הסיכום והכתיבה? בינה מלאכותית נכנסה בשנים האחרונות לחדרי הילדים, לכיתות ולמטבחים, ועושה זאת מהר יותר מכפי שהמסגרות התיאורטיות שלנו מצליחות להתעדכן. מערכות כאלה אינן נבנות כדי לתמוך בהתפתחות. הן כלים עם מטרות וערכים משלהם, והם לא תמיד מתיישבים עם צורכי ילדים, משפחות ומחנכים.
המאמר שואל כיצד אפשר לחשוב באופן שיטתי על מקומה של הבינה המלאכותית במסלולי ההתפתחות האנושית. נקודת המוצא היא התיאוריה הניאו-אקולוגית, עדכון דיגיטלי של התיאוריה הביו-אקולוגית של ברונפנברנר. המחברים מציעים מהלך יוצא דופן: להתייחס למערכת הבינה המלאכותית כאל "אדם" בתוך המודל, בלי לטעון שיש לה תודעה או אישיות. הכלי הזה מאפשר לבחון אותה דרך מאפייני אדם, הקשר, זמן ותהליכים פרוקסימליים, מהמשפחה והכיתה ועד לחקיקה ולתרבות.
כדי לבדוק אם ההצעה עומדת במבחן, המאמר מציג שני תרחישים. באחד מהם הבינה המלאכותית עצמה ממוקמת במרכז המודל. בשני מופיעה אלכס, בת תשע, ואפליקציית הקריאה שלה. בדרך מוצגות דוגמאות מהרפואה, מהחינוך ומההבדלים התרבותיים בין סין לארצות הברית, וצפות שאלות על הטיות, על פרטיות ועל מה שאנחנו מוכנים להעביר למכונה.
