ראיון עבודה מובנה נחשב לאחת הדרכים הטובות ביותר לנבא איך עובד יתפקד בפועל, ובכל זאת התוצאות שלו משתנות מאוד ממחקר למחקר. אולי חלק מהתשובה טמון במה שבעצם מבקשים מהמרואיין לספר. כשמישהו מתבקש לתאר הצלחה מהעבר, האם הוא מתאר את המקרה הכי טוב שלו, או את מה שקורה אצלו ביום רגיל? ויש גם שאלה נוספת: איך המסגור הזה משפיע על האופן שבו אנשים מציגים את עצמם בחדר הראיונות, בין אם בכנות ובין אם בהגזמה?
המחקר בודק מה קורה כשמראיינים מנסחים את השאלות במכוון, פעם כבקשה לדוגמה של ביצוע מרבי, כשהאדם נותן את כל כולו, ופעם כבקשה לדוגמה של ביצוע טיפוסי, כפי שהוא מתנהל ביומיום. השאלה המרכזית היא האם סוג הביצוע שנתבקש משנה את הציונים שהמרואיינים מקבלים, את השימוש שלהם בניהול רושם, ואת היכולת של הראיון לנבא את הערכת המפקח בהמשך.
החוקרים גייסו בשוויץ 110 עובדים שהשתתפו בראיון מדומה למשרת מנהל מתלמד. כל משתתף נשאל אותן שאלות פעמיים, בשני המסגורים. לאחר מכן דיווחו המשתתפים על האופן שבו הציגו את עצמם בכל מסגור, ומפקחיהם דירגו את ביצועי העבודה שלהם. התוצאה היא מבט לא שגרתי על ההיגיון שמאחורי שאלות הראיון, עם השלכות מעשיות לכל מי שמראיין או מתראיין.






