זיכרונות פולשניים מתמונות מטרידות הם אחד המרכיבים המכאיבים ביותר בתגובות דחק ובהפרעת דחק פוסט-טראומטית, ומחקרים רבים הראו כי עוררות פיזיולוגית בזמן חשיפה לאירוע קשה היא זו שמחזקת את התהוותם. אך מה קורה כאשר בדיוק באותו רגע קריטי, מתחת לסף המודעות, מופעלת אצל האדם תחושת קרבה וביטחון? תורת ההיקשרות מציעה כי דמויות משמעותיות בחיינו, גם כשאינן נוכחות פיזית, יכולות לשמש כמעין "עוגן" רגשי שמרסן תגובות לחץ. השאלה המרתקת שמאמר זה בוחן היא האם הפעלה תת-סיפית של ייצוגי היקשרות, כזו שהמשתתפים אינם מודעים לה כלל, יכולה להשפיע על האופן שבו זיכרונות טראומטיים נחקקים בזיכרון מלכתחילה.
כדי לבחון זאת, החוקרים גייסו סטודנטים וחשפו אותם לסדרת תמונות מתוך מאגר תמונות רגשיות בין-לאומי, חלקן בעלות תוכן קשה כמו סצנות אלימות וחלקן ניטרליות. לפני כל תמונה הוצגה, לשבריר שנייה בלבד ומתחת לסף הזיהוי המודע, תמונה נוספת שהייתה קשורה להיקשרות (כגון הורה המחבק תינוק) או תמונה נייטרלית ללא קשר להיקשרות, בהתאם לקבוצת הניסוי. יומיים לאחר מכן נבדקו המשתתפים על זכירתם החופשית של התמונות ועל הופעת זיכרונות פולשניים בעניינן, בהתייחס גם לסגנון ההיקשרות האישי שלהם, חרדתי או נמנע.
ממצאי המחקר חושפים תמונה מורכבת ומעניינת בהרבה מהצפוי הראשוני, ומעלים שאלות מרתקות באשר לתפקידה של ההיקשרות בעיצוב האופן שבו זיכרונות קשים נחרטים בתודעתנו, וכיצד ניתן אולי לרתום תובנה זו לטובת התמודדות עם טראומה.
