מה קורה לאדם שנים של טיפול תרופתי ושיחות לא הצליחו להוציא אותו ממעגל של חרדה, דיכאון ותשישות נפשית, ואז הוא מוצא את עצמו שוכב על גב סוס, יושב ליד מדורה או בונה גדר בחווה? בשוודיה, שבה כאחד מכל שישה תושבים מתמודד עם הפרעה נפשית ושכיחות החרדה נמצאת בעלייה, גוברת ההכרה בכך שהטיפולים המקובלים אינם תמיד נותנים מענה לגוף, לנפש ולסביבה כמכלול. התערבויות מבוססות טבע, ובהן כאלה הכוללות עבודה עם סוסים, זוכות לעניין גובר, אך עדיין לא ברור כיצד אנשים עצמם חווים בהן את תהליך ההחלמה.
המחקר מבקש להבין כיצד משתמשי שירותי בריאות הנפש חווים החלמה אישית כשהם משתתפים בהתערבות חדשה מבוססת טבע, ובמיוחד מה תפקידו של הגוף בתהליך. החוקרות ראיינו עשרים משתתפים בתוכנית בת עשרים וארבעה שבועות, שנערכה בחווה בדרום שוודיה. הראיונות היו ראיונות עומק פתוחים, והם תומללו כך שגם נשימות עמוקות, אנחות, דמעות וצחוק נכללו בהם. הניתוח נעשה בגישת התאוריה המעוגנת הקונסטרוקטיביסטית של קת'י שרמז, שבה התאוריה נבנית צעד אחר צעד מתוך דבריהם של המשתתפים ובדיאלוג איתם. התוצאה היא ניסיון להציע מודל חדש שמסביר את התהליך כפי שהוא נחווה מבפנים, ולא רק כפי שהוא נמדד במדדים קליניים.
