מה קורה כששני הוגים גדולים מתעמתים על שאלה אחת: האם אפשר לתת לשיגעון לדבר בקולו שלו, או שכל ניסיון כזה כבר כפוף לשפת התבונה? ב"היסטוריה של השיגעון" ביקש מישל פוקו לכתוב את תולדות "השיגעון עצמו", מעבר לשיח הפסיכיאטרי שהשתיק אותו. ז'אק דרידה השיב בביקורת נוקבת שהפכה את הסיפור ההיסטורי לשאלה מבנית על טבעה של השפה. עשורים אחר כך חזר דרידה אל הוויכוח, והפעם דרך פרויד והפסיכואנליזה. הוויכוח הזה נוגע במשהו רחב: איך אנחנו מגדירים נורמליות ופתולוגיה, ומי נשאר מחוץ לגבול.
המאמר שואל אם אפשר להשיב לוויכוח הזה מתוך המסורת הפסיכואנליטית, ומה יקרה לפוקו אם נקרא אותו כך. האם אפשר לשמור על התעקשותו על ייחודיות השיגעון מבלי לוותר על התובנה המבנית של דרידה? ובאיזה מובן אפשר "לעשות צדק" לשני הצדדים בבת אחת?
המחבר בוחן את הפולמוס בין פוקו לדרידה כעימות בין קריאה היסטורית לקריאה מבנית, ובוחן מחדש את הטקסטים המרכזיים שלו: ההקדמה והנספח של פוקו, ביקורת הקוגיטו של דרידה, והרצאתו על פרויד. הוא מפגיש אותם עם מושגי יסוד מכתבי פרויד ולאקאן, וניגש אל הפסיכואנליזה דרך הרעיון של אירוח ואיבה. כך נפתחת אפשרות לחשוב מחדש על היחס לשיגעון, ועל מה שהפסיכיאטריה והפסיכואנליזה עושות בו.
