מה אם אי הנוחות שאנחנו מרגישים בכל מחלוקת, ויכוח או התנגשות אינה סימן לכישלון, אלא סימן לכך שמשהו חשוב מתרחש? בתרבות שרגילה לראות בקונפליקט תקלה שיש לתקן, להימנע ממנה או להעלים אותה במהירות, עולה השאלה אם איבדנו משהו בדרך. המאמר מציע לבחון מחדש את המושג עצמו, ושואל מתי ובאילו תנאים מתח בלתי פתור יכול להפוך ממקור לאיום למשאב של התפתחות, למידה וצמיחה.
המאמר אינו מדווח על ניסוי או על איסוף נתונים, אלא בונה טיעון מושגי. הוא פורס שרשרת רעיונית רחבה שמתחילה בהגות הקלאסית ועוברת דרך הפילוסופיה, הפסיכולוגיה ההתפתחותית והפסיכואנליזה, ועד לתאוריות של שינוי ארגוני וחברתי. מתוך כך הוא מגבש הגדרה חדשה של מה שהוא מכנה "קונפליקט חיובי". לאחר מכן הוא בוחן את ההגדרה בשתי זירות מוכרות מהחיים: המתח בין עבודה לבית, והמפגש טעון הרגשות בין מורה להורה. הוא גם מציץ אל זירה חדשה יחסית, עולם הבינה המלאכותית, ושואל מה קורה ללמידה כשכל תשובה נראית זמינה וסמכותית.
המאמר אינו מסתפק בהצדעה לרעיון. הוא מתעמת גם עם הצד המטריד שלו, ושואל מתי הדיבור על "החזקת מתח" עלול להפוך לתירוץ שמעלים עין מפגיעה ומאי צדק. מי שמתעניין בחינוך, בארגונים, ביחסים בין אנשים או בשאלה איך אנחנו לומדים וגדלים, ימצא כאן קריאה מחודשת במושג שנדמה מוכר מאוד.
