כאשר נאשם טוען שהיה חולה נפש בזמן המעשה, מושבעים רגילים, שאינם פסיכולוגים או פסיכיאטרים, נדרשים להכריע בשאלה מורכבת במיוחד. הם נשענים על עדותו של מומחה, בדרך כלל פסיכולוג משפטי, שמנסה להסביר להם מה עבר בראשו של הנאשם. אבל איך מושבעים מחליטים עד כמה להאמין למומחה? האם תארים, שנות ניסיון ורשימת פרסומים ארוכה באמת משנים את התמונה, או שההכרעה תלויה במשהו אחר לגמרי, למשל במה שהמושבעים חושבים מראש על טענת אי שפיות?
המחקר בוחן את השאלה כיצד רמת הידע של עד המומחה משפיעה על האמינות שמייחסים לו ועל הנכונות לפסוק "לא אשם בשל אי שפיות". עד היום נחקר הנושא בעיקר בהקשר של גזר דין מוות ובכמה סוגי תיקים אחרים, אך כמעט לא בתיק שבו עולה טענת אי שפיות, אף שההשלכות שלו חמורות.
החוקרים בנו תרחיש משפטי בדוי על נאשם חולה סכיזופרניה שנאשם ברצח, והציגו לקוראים עדות של פסיכולוגית משפטית התומכת בטענת אי השפיות. בשתי גרסאות העדות התוכן היה זהה, ורק הרקע המקצועי של המומחית השתנה. לאחר מחקר פיילוט שנועד לוודא שההבדל בין הגרסאות אכן נתפס, נבדקו ארבע מאות ועשרים וחמישה משתתפים אמריקאים, שהוקצו אקראית לאחד משני התנאים. הם דירגו את אמינות המומחית, את עמדותיהם כלפי הגנת אי השפיות ואת הסבירות שיפסקו אי שפיות. המאמר מציע מבט מפתיע על האופן שבו אנשים מעבדים עדות מומחה בנושא רגיש במיוחד.
